כאדם, כציוני וכאיש ציבור מימש משה ארנס הלכה למעשה ובקפדנות את ה״הדר״ הבית״רי, עליו חלם ולחם זאב ז׳בוטינסקי. הוא היה מופת ודוגמא גם למי שחלקו עליו אידיאולוגית: אדיב, ממלכתי, מנומק ולא מתלהם, מכבד את שולחיו אבל גם את מתנגדיו.

ארנס עשה תפקידים ציבוריים בכירים רבים בשירות המדינה. הוא ייזכר כאחד משרי הביטחון הטובים שהיו לישראל. כמזכיר ממשלה צעיר זכורים לי היטב גם שיקול הדעת וגם קור הרוח שלו בימים ובלילות לא פשוטים של צה״ל בלבנון ועוד. אך תרומתו לביטחון המדינה ולבניית עוצמתה הצבאית והטכנולוגית היתה משמעותית גם בשורה של תפקידים נוספים שמלא.

ארנס היה נאמן לדרכה הקלאסית של הציונות הרביזיוניסטית ולארץ-ישראל. מעולם לא התבלבל ואף פעם לא התפתה למקסמי השווא של הנסיגות והאשליות. רגליו היו נטועות היטב בקרקע והוא תמיד הרחיק ראות. הוא היה עקבי גם בדבקות בהשקפת עולמו וגם בהעדפת האינטרס הממלכתי. לצד מחויבותו לרעיון הלאומי היה ארנס גם דמוקרט בכל רמ״ח אבריו שהיטיב להבין את חשיבות האינטגרציה של בני המיעוטים בחברה הישראלית.

גם לאחר שעזב ב-1992 את החיים הפוליטיים ביצע שורה של דברים בעלי ערך. בספרו ״דגלים מעל הגטו״ חשף במחקר מרשים את מלוא האמת ההיסטורית על מרד גטו ורשה ותפקידו של הארגון הצבאי היהודי בו. כשר החינוך היתה לי הזכות לסוע איתו ב-2012 לוארשה לטקס קריאת רחוב על שם פאבל פרנקל, מפקד האצ״י. נחישותו של ארנס, שבאה לידי ביטוי גם במאבקו זה, הביאה לתיקון מה בעוול ההסטורי שנעשה ללוחמי הארגון הצבאי היהודי.

אישיותו, תבונתו ומחויבותו יחסרו לעם ישראל. יהי זכרו ברוך.

המאמר פורסם בעיתון מעריב ב 8.1.19