״מה החלופה?״, שואלים כולם. חלקם בדאגה אמיתית וחלקם על מנת להוכיח שכביכול אין לישראל ברירה אלא להניף דגל לבן במאבק נגד המסתננים.

לדעתי הפתרון הוא פשוט: מרבית המסתננים מסודן עזבו את הארץ בשנים האחרונות. רוב הנשארים הם נתיני אריתריאה. בניגוד לסודן – עם אריתריאה מקיימת ישראל יחסים דיפלומטיים.
בעבר התפיסה הרווחת היתה שלא ניתן להרחיק הרחקה כפויה לאריתריאה בעיקר לנוכח צפי לסכנת חיים או עונשי מאסר כבדים למי שערקו מחובת הגיוס ארוכת-השנים בה. לכן נאלצה ישראל להסתפק בפתרונות של עידוד יציאה מרצון של נתיני אריתריאה באמצעים שונים או הסכמים עם מדינות שלישיות.

אולם, מי שעוקב אחר ההתפתחויות בעולם המערבי יודע שבשנה וחצי האחרונות תפיסה זאת מאותגרת ומשתנה.
בדצמבר 2016 פירסם ה-EASO, גוף המחקר הרשמי של האיחוד האירופי, דו״ח שלפיו לא נשקפת סכנה למי שעזב את אריתריאה בצורה לא חוקית והוא לא צפוי לעונשים ואף לא לחיוב לשרת בצבא, לאחר תשלום של 2% מהכנסתו.
ביוני 2017 פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם כי ניתן לגרש אזרח אריתראי שערק מהצבא חזרה לארצו, כיוון שהשבתו לא תעמיד אותו בסכנה.
כשלושה חודשים לאחר מכן קבע בית-המשפט הפדרלי של שוויץ שאין סכנה בגירוש חזרה לאריתריאה של מבקשת מקלט שערקה משירותה הצבאי שם.

על הדרג המדיני בישראל להשתמש בתקדימים אלה ולאלץ את המערכת המשפטית שלנו לצאת מ״אזור הנוחות״ שלה. יש גם פתרונות נוספים אבל זוהי דרך המלך והגיעה העת לבחון אותה ברצינות. יש לפסול על הסף מתן מעמד בישראל למסתננים שאינם זכאים לו על פי דין, כפי שהוסכם בהסכם עם נציבות האו״ם. זה יהיה תקדים מסוכן עם השלכות חמורות על יכולתה של ישראל להתגונן מפני הגירה בלתי חוקית לשטחה בעידן של נדידת עמים.