התעמקות בתוכנית הנשיא טראמפ מציבה אתגר אינטלקטואלי ופוליטי מורכב לכל הזרמים הפוליטיים בישראל.

יש שיירתעו מהחזון (מה- end game) של התוכנית אבל יתלהבו מהמהלכים שהיא מאפשרת לישראל לנקוט בטווח הזמן המיידי, כמו גם מהשינויים המשמעותיים לטובה שיש בה מנקודת המבט הישראלית. יש כאלה שיתחברו יותר לחזון – אך יירתעו דווקא מהמהלכים המקבעים את הריבונות הישראלית בחלק משטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן.

קראתי את המסמך המפורט הזה עד שעת לילה מאוחרת. צריך זמן ללמוד אותו. ללא ספק הושקעה כאן עבודה ומחשבה רבה בהיבטים רבים: הבטחוני, המדיני, הכלכלי.

זוהי נקודת הייחוס החדשה למערכת המדינית והפוליטית.

מנקודת המבט הישראלית – אין ספק שהתוכנית המוצעת טובה לאין שיעור מעמדת ממשלים אמריקנים קודמים, כמו גם מהקונצנזוס שהתגבש בעשורים האחרונים בקהילה הבינ”ל לגבי אופיו ותכניו של הפתרון הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אסקור בתמצית הישגים אלה:

אימוץ הנראטיב הישראלי  ניכר בהקשרים רבים:

 

  • ההתנחלויות אינן “מכשול לשלום” והסדר שלום אינו צריך להיות כרוך בעקירת אנשים מבתיהם. את שינוי התפיסה בנושא ההתנחלויות ראינו כבר קודם, כשאבן דרך חשובה הייתה הצהרת מזכיר המדינה פומפאו לפני מספר חודשים.

 

  • הבטחון ומרכזיותו בכל תהליך או הסדר והכרה באחריות ביטחונית ישראלית עליונה על כל השטח שממערב לירדן כעוגן מרכזי.

 

  • ישראל כשומרת ראויה ונאמנה של המקומות הקדושים בירושלים ושל חופש הפולחן לכל הדתות בה.

 

  • הסדר בנושא “הפליטים הפלסטינים” לא יכלול את ישראל וראיית ההקשר הרחב של הפליטים היהודים שהגיעו מארצות ערב.

 

  • ועוד.

בד בבד עם אימוץ הגישה הישראלית בהקשרים רבים – יש הליכה לכיוון העמדה הישראלית ב “סוגיות הליבה” של הסדר הקבע (לפחות עם נקודת ההשוואה מאז הפרמטרים של קלינטון ב-2000)

  • בטחון – התנחלויות – פליטים – ירושלים (האגן הקדוש)

במידה משתנה: בסוגיית הבטחון או ההתנחלויות יותר מאשר בסוגיית הגבולות.

הקניית “מטריית לגיטימציה” אמריקנית להחלת הריבונות הישראלית על ההתיישבות היהודית ביו”ש (ועל אזורים אחרים ביו”ש)

למעלה מ-52 שנה אחרי מלחמת ששת הימים – מהלך החלת החוק הישראלי הוא חיוני. אני מדבר על כך בשלוש השנים האחרונות. הוא חיוני בהיבטים פרקטיים רבים – כנורמליזציה של החיים היהודיים ביו”ש: כיום חיים כבר חצי מיליון אזרחים ישראלים בהתיישבות.

הוא חשוב בנקודת הזמן הנוכחית גם כדי להתעמת עם התפיסה הנגדית שמובאת לידי ביטוי בהחלטת התובעת בבית הדין הבינ”ל הפלילי בהאג.

בהיבט זה – אכן מדובר ב “הזדמנות היסטורית” שאין להחמיצה.

לשם השוואה – אני מזכיר כי גם ממשל ידידותי כממשלו של הנשיא רייגן התנגד בשעתו (1981) בחריפות להחלת החוק הישראלי על רמת הגולן.

החיים הפוליטיים והמדיניים הם דינמיים מטבעם ויש לנצל את שעת הכושר הנוכחית.

מנעוריי תמכתי בהתיישבות היהודית ביו”ש ובבקעת הירדן וברוח זו פעלתי בכל תפקידיי הציבוריים.

בסופו של דבר, זהו נצחון של תנועת ההתיישבות. משהגיעה ההתיישבות למסה מסויימת בשטח היא קובעת עובדות מדיניות.

זהו אישוש האתוס הציוני שקו הגבול הוא תוואי המחרשה. ללא ההתיישבות – היינו במצב אחר לחלוטין מבחינת יכולתנו לשמור על חבלי ארץ החיוניים לביטחוננו הלאומי.

שנים של תזוזה מתמדת (הן בעמדות הקהיליה הבינ”ל והן בעמדות הישראליות) לכיוון העמדות הפלסטיניות לא הביאו הסכם ואף לא התקדמות משמעותית לפתרון הסכסוך. כעת – בשינוי המגמה יש לפחות את הפוטנציאל להמחיש לפלסטינים ש “הזמן (והסרבנות) אינם עובדים לטובתם“.

לגישה הסרבנית בה נקטו (להצעות פתרון נדיבות, לנסיונות להתנעת התהליך) יש מחיר.

 מנקודת המבט של אנשים שחושבים כמוני – לרה”מ נתניהו מגיע קרדיט על הזזת המטוטלת שתיארתי כאן.

זאת,  לצד הערכה עמוקה לידידות האמיצה וחסרת התקדים של הנשיא טראמפ וממשלו. אין ספק כי למערכת היחסים האישית של רה”מ עם הנשיא ואנשי ממשלו הייתה השפעה משמעותית על גיבוש התוכנית.

עם זאת – שינוי המגמה עליו הצבעתי עדיין לא הביא לשינוי הפרדיגמה.

מי שמאמין במה שמכונה “פתרון שתי המדינות” וודאי מרוצה מכך. הפרדיגמה הזאת מבוססת על ההנחות הבאות:

  • הפתרון לסכסוך הוא “פתרון שתי המדינות” – בין הים לירדן יהיו 2 מדינות לאום.
  • הפתרון הזה עובר דרך ויתור ישראלי דרמטי על רוב שטחי יו”ש. כפי שהתוכנית עצמה מגדירה: “כל הצגת שלום ריאליסטית דורשת מישראל לעשות פשרה טריטוריאלית משמעותית שתאפשר לפלסטינים מדינה בת קיימא ותענה לשאיפות הלאומיות הלגיטימיות שלהם”.
  • “הנטל” הזה עדיין מוטל על ישראל (גם אם הוא מותנה בתנאים שבמציאות הנוכחית לא נראה שיבוצעו)

האלוף גיורא איילנד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי, בספרו “לא נרדם בלילות”, עומד על שגיאה היסטורית ומתמשכת של ישראל שהעמיסה על שכמה את “הבעיה הפלסטינית” במקום לנסות לחלוק את “מרחב הפתרונות” עם שכנותינו (ירדן, מצרים) וגורמים אחרים. איילנד כותב כי המסר הזה – “שלפיו הבעיה הפלסטינית היא שלנו בלבד… הביא את ישראל למצב כמעט בלתי אפשרי”.

בגדול – בהקשר זה – אנחנו נשארים בגדרה של אותה תפיסה.  

התוכנית מדברת על: “realistic two state solution”

היא מציבה רף גבוה של תנאים שהפלסטינים נדרשים לעמוד בו על מנת להתקדם למדינה (איני רואה אותם עומדים בו) ובנוסף – מגבלות על הריבונות הפלסטינית גם אח”כ (בעיקר בהיבט הבטחוני). אבל השאלה היא האם בכלל ריאליסטי להניח שיכולה לקום מדינה פלסטינית בת קיימא ושוחרת שלום על השטח הזה לצד ישראל?

בתוכנית נכתב: “האזור לא יכול לקלוט מדינה כושלת נוספת”. זאת בוודאי מסקנה מתחייבת לאחר “האביב הערבי” ותוצאותיו. אבל כל ניתוח ריאליסטי של המציאות, של התנאים, של הניסיון, מעלה שאם תקום מדינה כזאת היא תהיה בהכרח מדינה כושלת, לא בת קיימא, שתפגע ביציבות, בביטחון ובשלום. 

על כן, ניסיתי, בפגישות שקיימתי עם השגריר פרידמן לפני כשנה, לשכנע להימנע מלחזור לנקודת המוצא המכונה “פתרון שתי המדינות” שהוא בעיניי “אשליית שתי המדינות”.

פתרון זה, שהוצג עוד בימי וועדת פיל, עשור לפני החלטת החלוקה של האו”ם ועד להצעות ברק ואולמרט – נכשל פעם אחר פעם, ולא בכדי, כבר למעלה משמונה עשורים. 

מדינה פלסטינית על רוב שטח יהודה ושומרון, ישובים שהם “מובלעות” בתוך רצף טריטוריאלי פלסטיני, מסירת שטחים נרחבים בנגב אינם חלק מהחזון שלי ושל המחנה הלאומי.

לרוב האנשים שחשים שמחה והתרוממות רוח לנוכח החלת הריבונות על חבלי מולדת – יש גם חששות ממפה שבה רוב יהודה ושומרון אינם בידינו. המורכבות הזאת קיימת.

כעם שוחר שלום אנחנו חייבים לחשוב על פרדיגמות נוספות, (גם אם כרגע נראה שאין להן פרטנר) לפתרון עתידי.

המערכה המדינית – שהיא המערכה על ארץ ישראל – לא תמה.