כשהסדר הישן במזרח התיכון קורס, עלינו להושיט יד לעבר הכורדים, שכמונו - גם הם מיעוט במרחב שחשיבותו הולכת ומתעצמת, ולעזור להם בדרך לעצמאות

קריסת הסדר הישן של סייקס־פיקו והתפוררות הרפובליקות הערביות במרחב מחייבות את ישראל להגדיר את האינטראקציות האזוריות שלה במבט צופה פני עתיד. עם שתי המדינות הלא־ערביות המובילות באזור – איראן וטורקיה – העתיד הנראה לעין אינו מבטיח גדולות ונצורות. על איראן אין צורך להרחיב את הדיבור מאז המהפכה האסלאמית; היא ללא ספק האויבת המסוכנת והמובהקת של ישראל במרחב, בוודאי כל עוד שלטון האייתוללות נותר על כנו. טורקיה בהנהגת רג’פ טאיפ ארדואן אינה צפויה לשנות את גישתה הבסיסית העוינת, על אף ההסכם שנחתם איתה בסוף יוני. ארדואן מעוניין להוביל את המחנה הסוני ברוח אסלאמיסטית. הוא מעודד בני ברית אסלאמיסטים רדיקלים (כחמאס וג׳בהת א־נוסרה) ומשחק משחק כפול מול דאע”ש.

המחנה הסוני במרחב חלש, והנושא הפלסטיני הוא לרועץ בשדרוג מערכות היחסים של ישראל עם המשטרים הסוניים. אך גם ללא תלות בכך – מטבע הדברים אלה יחסים, חשובים ככל שיהיו, בעירבון מוגבל. לעומת זאת, האומה הגדולה (בין 30 ל-35 מיליון איש) וחסרת המדינה באזור – הכורדים – היא בת ברית של ישראל בראייה אסטרטגית ארוכת טווח. מאז ימי התפיסה הבן-גוריוניסטית של “ברית הפריפריות” התקיימו עמה יחסים חמים ולא פעם הדוקים, אף שבפרופיל נמוך, אולם השעה יפה לשינוי. גם בוושינגטון וגם במוסקבה מתחילים להבין את חשיבות הכורדים במזרח התיכון בכמה ממדים: כסכר לשיטפון האסלאמיסטי המייצר אזורי חיץ; ככוח לוחם מיומן ואמין העומד מול דאע”ש, והיחיד שבעקביות ידו על העליונה; ככוח עולה במזרח התיכון המשתנה, שבו התפוררותן של המדינות הערביות (סוריה, עיראק) הינה עובדה מוגמרת.

כוח מתון שלא התפתה לאנטי ישראליות

בראייה ישראלית, הכורדים מהווים כוח מתון שמעולם לא התפתה לתפיסה ולרטוריקה אנטי-ישראלית, ואף רואה בה השראה למה שעשוי להיות עתידה של כורדיסטן. הברית עם הכורדים היא ברית טבעית בין מיעוטים לא-ערביים במרחב. יכולת התנגדות המדינות הערביות לעצמאות כורדית נחלשה מאוד עם התפוררותן. טורקיה נותרת מתנגדת משמעותית וגם איראן – אך זו האחרונה היא רק סיבה נוספת לתמוך בכורדים.

בשטח עצמו, הכורדים כבר קבעו עובדות: בסוריה הם שולטים על רצועה נרחבת בצפון המדינה, שאותה הם מכנים רוג’בה (מערב כורדיסטן) ובה הכריזו על אוטונומיה. דאע”ש נמצא מולם במגמת מגננה. הכורדים מייחלים לכך ששיחות ז’נווה יובילו את סוריה להסדר פדרציה שבו יעוגן מעמדם האוטונומי. גם בעיראק שלאחר נפילת סדאם חוסיין ניצלו הכורדים בצפון המדינה, המכונה בפיהם באסור (דרום כורדיסטן), את המצב ליצירת ממשל אוטונומיה רשמי – “הממשל הכורדי האזורי”. הם חולשים על שדות נפט משמעותיים ומקיימים יחסים ענפים הן עם טורקיה וסעודיה והן עם אירופה וארה”ב. בימים אלה נדונה בעיראק שאלת משאל העם בדבר היפרדות החבל, שהכורדים מבקשים לקיים עוד בשנת 2016.

בטורקיה מונים הכורדים כ-20% מכלל האוכלוסייה, ומהווים רוב מוחץ מהתושבים במזרחה. התחזקות הכורדים במרחב הייתה אחת הסיבות העיקריות לרצונו העז של ארדואן בהסכם עם ישראל. לנוכח התחזקות הלובי הכורדי בוושינגטון והאהדה המסורתית של מדינת היהודים כלפי המאבק הכורדי, היה לארדואן אינטרס מובהק “לצנן” חיבור ישראלי-כורדי משמעותי יותר, אולם חיבור מתהדק עם הכורדים הוא בדיוק מה שעל ישראל לקדם בשעה זו.

עלינו להיות ראש חץ

ישראל יכולה לנקוט צעדים שונים ומגוונים בהושטת היד לכורדים, ברגע משמעותי עבורם: עליה להציב עצמה בראש החץ לתמיכה בהגדרה עצמית של הכורדים וקידום שאיפותיהם הלאומיות. ישראל יכולה גם לסייע לכורדים באפיקים רבים שאינם צבאיים, כגון חינוך, בריאות, חקלאות ועוד. על ישראל לחזק יחסיה במיוחד עם החבל הכורדי של עיראק, לרבות קיום יחסי מסחר, ויש שורה של מוצרים שהיום ישראל מייבאת ממקורות אחרים והיא יכולה לרכוש מכורדיסטן. בישראל גם קהילה של אנשי עסקים שמוצאם מכורדיסטן, ואשר יכולים להוות גשר חשוב לקשרים הכלכליים והתרבותיים בין האומות – כולל ייסוד לשכת מסחר ישראל-כורדיסטן.

הכותב הוא שר לשעבר. בעבר חבר הקבינט הביטחוני והיום עמית בכיר במכון למחקרי הביטחון הלאומי (INSS).

לכתבה המקורית